הגדול בכל הזמנים ב-NBA: לברון, ג'ורדן, כרים, וילט או מישהו אחר?

מי הגדול בכל הזמנים? ברור שמייקל ג'ורדן, מסיבות רבות, אבל משתי סיבות עיקריות: א׳, מבחינה סטטיסטית, גם היום, אחרי כל ההישגים המדהימים של לברון ג'יימס ואחרים, ג'ורדן עדיין במקום הראשון בפער עצום. הסיבה השנייה, וזו לדעתי נקודה שלא מעריכים מספיק, היא שפשוט יותר כיף לצפות בו. כדורסל סטטי יותר, אתה יודע, זו פשוט יצירת אמנות. אני יכול לצפות ביוטיוב בקטעי השיא של מייקל ג'ורדן במשך 24 שעות ברציפות. אני לא יכול לעשות את זה עם אף, אף שחקן אחר. זה פשוט כיף, פשוט כיף לצפות בו, מרגש לצפות בו, וכיף לעודד אותו. לכן הוא לא רק הטוב ביותר בכל הזמנים; הוא הגדול ביותר בכל הזמנים. בזאת סיימתי את טיעוניי.

לברון ג'יימס הוא השחקן הגדול בכל הזמנים ב-NBA. הוא משחק ברמה כל כך גבוהה כבר עשרות שנים, בעוד ששחקנים אחרים כמו מייקל ג'ורדן ולארי בירד הגיעו לשיא ושיחקו ברמה גבוהה במשך עשור, אתה יודע, 12 שנים, 15 שנים. לברון ג'יימס עושה את זה כבר 22 שנים, משחק ברמה בלתי נתפסת, שובר שיאים וזוכה באליפויות. בנוסף, הוא באמת שינה את אופי המשחק באמצעות העצמת השחקנים ומתן אפשרות לשחקנים להחליט לאן לעבור ואיפה לשחק, ולכן הוא אחד הגדולים בכל הזמנים.

אני חושב שברור שמייקל ג'ורדן הוא הגדול בכל הזמנים. אין בכלל ספק בכך. בכל פעם שצפיתי בו משחק, הרגשתי שאני צופה במשהו מיוחד. אף אחד אפילו לא התקרב אליו. אם הוא היה משחק בליגה היום, הוא כנראה היה משיג ממוצע כפול מה... הוא אפילו לא קלע שלשות כשהוא שיחק, והוא היה יכול לעשות את זה. היום כולם משתמשים בשיטת השלשות. הוא כנראה היה משיג ממוצע של משהו כמו 45 נקודות לאורך כל הקריירה שלו אילו היה משחק היום.

אני חושב שמייקל ג'ורדן הוא כנראה הטוב ביותר בכל הזמנים, לא רק ככדורסלן אלא גם כספורטאי, כי למרות שהוא זכה בכל כך הרבה פרסים ואליפויות, גם לברון זכה וגם קובי בראיינט זכה, אבל העניין הוא איך הוא ניצח ואיך הוא שיחק, פשוט כספורטאי. הוא נחשב לא רק לכדורסלן הטוב ביותר, אלא אולי אפילו לספורטאי הטוב ביותר בהיסטוריה.

מייק גואד הוא וילס צ'מברליין. הוא הצטרף ל-NBA ב-1959, כשהליגה הייתה בת 13 שנים בלבד. בגובה של 7 רגל ואינץ' אחד, 2.16 מטרים, הוא התנשא מעל המשחק. בעונת הרוקי שלו, הוא העמיד ממוצעים של 38 נקודות ו-27 ריבאונדים למשחק וזכה בתואר השחקן המצטיין. בהמשך, ה-NBA ממש הרחיבה את אזור הצבע רק כדי להגביל אותו. ואז, ב-2 במרץ 1962, במשחק של הווריורס נגד הניקס בהרשי שבפנסילבניה, שני החברים הכי טובים שלי היו בין 4,100 הצופים בלבד שהיו בקהל. וילס שיחק את כל 48 הדקות, קלע 23 נקודות ברבע הראשון, הגיע ל-41 עד המחצית ול-69 אחרי שלושה רבעים. האוהדים התחילו לצעוק: "תנו את הכדור לווילס, תנו את הכדור לווילס!" כשנותרו 46 שניות לסיום המשחק, הוא עשה את זה. הוא הגיע ל-100 נקודות. והנה הקטע המדהים. הוא קלע 28 מתוך 32 זריקות העונשין שלו בזריקה מלמטה, בסגנון סבתא. איש אחד, לילה אחד, 100 נקודות. זה מייק גואד.